מקור חולין י״ג
1 וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.
2 אֲמַר לֵיהּ: מַחְשָׁבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו.
3 כְּגוֹן דַּהֲוָה קָיְימָא עוֹלָה בַּדָּרוֹם, וְאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ, מַאי? מִדְּאַתְיַיהּ בַּצָּפוֹן וְשַׁחְטַהּ אִיכַּוֵּין לַהּ, אוֹ דִילְמָא מָקוֹם הוּא דְּלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ?
4 הָא נָמֵי אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּעֲלֶה פֵּירוֹתָיו לַגַּג מִפְּנֵי הַכְּנִימָה, וְיָרַד עֲלֵיהֶם טַל – אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, וְאִם נִתְכַּוֵּין לְכָךְ – הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״.
5 הֶעֱלוּם חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְכָךְ, אֵינָן בְּ״כִי יוּתַּן״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.
6 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִיפֵּךְ בָּהֶן, אֲבָל הִיפֵּךְ בָּהֶן – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
7 הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן?
8 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה אוֹ אֵין לוֹ מַעֲשֶׂה?
9 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַחְשָׁבָה! מַאי שְׁנָא מַחְשָׁבָה דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? דִּתְנַן: אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה. מַעֲשֶׂה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה.
10 הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? וּפָשֵׁיט: יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. מַחְשַׁבְתּוֹ נִיכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו – מִדְּאוֹרָיְיתָא אֵין לוֹ, מִדְּרַבָּנַן יֵשׁ לוֹ.
11 בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא: מִנַּיִן לַמִּתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר. אָמַר לוֹ: זוֹ בְּיָדֵינוּ הִיא, לְעַכֵּב מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ״, לְדַעְתְּכֶם זְבוּחוּ.
12 מַתְנִי׳ שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.
13 גְּמָ׳ נְבֵלָה – אִין, אִיסּוּר הֲנָאָה – לָא. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הָאָמַר: סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.
14 רַבִּי אַמֵּי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, שְׁחִיטַת נׇכְרִי – נְבֵלָה, הָא דְּמִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת מִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, פִּיתּוֹ – פַּת כּוּתִי, יֵינוֹ – יֵין נֶסֶךְ, סְפָרָיו – סִפְרֵי קוֹסְמִין, פֵּירוֹתָיו – טְבָלִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף
15 בָּנָיו מַמְזֵרִין.
16 וְתַנָּא קַמָּא, אִשְׁתּוֹ לָא מַפְקַר.
17 אָמַר מָר: שְׁחִיטַת נׇכְרִי נְבֵלָה, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מִין הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת.
18 וְהָא קָחָזֵינַן דְּאִיכָּא? אֵימָא: אֵין רוֹב אוּמּוֹת מִינִין, סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.
19 אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אֵין מִינִין בָּאוּמּוֹת. לְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁחִיטָה, הַשְׁתָּא שְׁחִיטַת מִין דְּיִשְׂרָאֵל אָמְרַתְּ אֲסִירָא, דְּגוֹי מִבַּעְיָא? אֶלָּא לְמוֹרִידִין, הַשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מוֹרִידִין, דְּגוֹיִם מִבַּעְיָא?
20 אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקַבֵּל מֵהֶן קׇרְבָּן, דְּתַנְיָא: ״מִכֶּם״ וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בָּאוּמּוֹת.
21 מִמַּאי? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: מִיִּשְׂרָאֵל – מִצַּדִּיקֵי קַבֵּל, מֵרַשִּׁיעֵי לָא תְּקַבֵּל, אֲבָל בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם – כְּלָל כְּלָל לָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
22 וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּנְבֵלָה הִיא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא! אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֲפִילּוּ בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.
23 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: הָכִי קָתָנֵי, זוֹ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל, וְאֵיזוֹ זוֹ? תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא.
24 דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מָה מֵת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.
25 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוֹמֵא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
26 גְּמָ׳ הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא. וּרְמִינְהִי: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה!
27 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְּיוֹם, וְהָכָא דּוּמְיָא דְּסוֹמֵא, שְׁמַע מִינַּהּ.
פירוש מאירי על חולין י״ג
1 המעלה פירותיו לגג לשטחן מפני הכנימא שבהם וירד עליהם טל לא הוכשרו לקבל טומאה בכך שהרי לא נתכון לכך ולא ירדו עליהם ברצונו ואם נתכון לכך הוכשרו העלום חרש שוטה וקטן אפי' נתכונו להיות הטל יורד עליהם הואיל ולא אמרו כן בשעת מעשה לא הוכשרו שאין להם כונה ואין ההעלאה מעשה מוכיח שהוא מתכוין לכך עלו לגג והפכו בהם הרי זה המעשה מברר שלכך הם מתכונים כדי שירד הטל על הצד האחר והרי זה מעשה גמור והוכשרו:
2 המשנה השניה והכונה להשלים בה ענין מה שהתחיל לבאר בשלפניה בפסול השוחטים והוא שאמר שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא אמר הר"מ פי' דע שסבת היות שחיטת נכרי נבלה ואפי' היה חכם ואפי' ישראל עומד על גביו מפני שסתם מחשבת נכרי לע"ז ואשר הביאנו שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת כפי מה שבארנו במסכת ע"ז וחלקום לשני חלקים האחד מהם היודעים לעשות אותם ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהם ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא והחלק השני הם העובדים לאותם הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד והם רוב עובדי עבודה זרה והחלק הזה האחרון אמרו חכמים ענין בלשון הזה גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו ששחיטתן מטמאה במשא ואינו אסור בהנאה ומה שאמר ומטמא במשא ואע"פ שהוא ידוע שכל נבלה מטמאה במשא לפי שאפי' לר' יהודה בן בתירא שאומר תקרובת ע"ז מטמאה באהל אומר בשחיטת נכרי שהיא מטמאה במשא בלבד:
3 אמר המאירי שחיטת נכרי נבלה אפי' אחרים עומדין על גבם שלדעת עצמם הם מכונים ומטמאה במשא כשאר נבלות ופרשו בגמרא שמ"מ מותרת היא בהנאה ואין אנו אומרין שסתם מחשבתו לעבודה זרה אלא אם כן שחטה לשם עבודה זרה להדיא:
4 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואף גר תושב וכותי בזמן הזה בדין זה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא שחיטת מין ישראל והוא כל מי שהוא משומד לע"ז ונאבק בה עם שכל מעשיו לשמה וכגון שנעשה לה כומר חמורה משחיטת הנכרי לאסרה בהנאה וממה שאמר הא דמין לע"ז ופירושה דמין ישראל וכל שכן מין גוי והוא שראינוהו עובד את האלילים ואדוק בהן לעשות כל מעשיו לשמן וכמו שאמר בסמוך השתא מין ישראל אסור מין גוי מבעיא וכן שהקשו וליחוש שמא מין הוא ויש חולקין במין ישראל שאינה אסורה בהנאה ושלא כסוגיא זו שמאחר שבמשומד לע"ז דרך כלל פסקנו למעלה שדינו כדין הנכרי וכלם על שיעור אחד הם ואין נראה כן לדחות שטת הסוגיא בלא ראיה אלא אסורה בהנאה ולא עוד אלא שפתו פת כותי שאמרו עליו בסדר זרעים שהוא כבשר חזיר ויינו יין נסך וספריו חולין כספרי קוסמים אפי' תורה ונביאים ופירותיו טבלים והוא בכלל מורידין כמו שיתבאר במס' ע"ז וי"א כן אף במשומד לעבירה אחרת להכעיס ומ"מ שחיטת נכרי הואיל ואין רוב האומות מינין אלא שמנהג אבותיהם בידיהם מותרת בהנאה אלא שמטמאה במשא אף באחרים עומדין על גביו ואפי' נודע לנו שאינו עובד ע"ז כגון גר תושב שאין הענין אלא מדכתיב וזבחת ולא מי שאינו ישראל ואפי' בגוי קטן שאינו יודע בטיב עבדה זרה:
5 אף לענין קבלת קרבן משומד לע"ז חמור מן הנכרי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כלכם מכם בכם חלקתי ולא באומות וכבר פסקנו ענין זה למעלה:
6 תקרובת ע"ז הן שהקריבו לה בשר הן שאר אוכלין ומשקין הכל כנבלה ומטמאה במגע ובמשא ושיעורה בכזית והיא אסורה בהנאה ומ"מ אינה מטמאה באהל אע"פ שהכתוב קראה זבחי מתים:
7 המשנה השלישית והכונה בה בהשלמת ענין השוחטים ובהתחלת ביאור החלק השני מן הפרק והוא לבאר באיזה זמן שוחטין ואמר על זה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' השוחט בלילה ר"ל באפלה של לילה אבל באור הנר מותר לשחוט לכתחלה ודע ששחיטת נשים ועבדים מותר לכתחלה אם הם יודעים ומומחים כמו שזכרנו וכבר נתבאר זה בשלישי מזבחים באמרו שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים:
8 אמר המאירי השוחט בלילה פי' ובלא אבוקה שאין שם אורה כלל וכן הסומא ששחט אף בלא אחרים עומדים על גביו שחיטתו כשרה בדיעבד אלא שלכתחלה לא ישחוט סומא כלל שמא יחליד וכן לא שום אדם בלילה ופרשו בגמרא שאם היתה אבוקה כנגדו שוחט בלילה אף לכתחלה כמו שאמרו לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה כמו שיתבאר ובית אפל אף ביום דינו כלילה שסוף הענין בזה אינו אלא על שאינו רואה מה שהוא שוחט ורבותי היו מתירין לפעמים לשחוט לכתחלה לאור הלבנה וכן הסכימו בה עם קצת חכמי בדירש ונרבונאה וזו שהזכרנו בראש הגג ובראש הספינה פירושו שבראש הגג אין חוששין שיאמרו לצבא השמים הוא שוחט וכן בראש הספינה ואם בא לשחוט בתוך הספינה שוחט אף על גב הכלי אבל לא לתוכו או מוציא ידו חוץ לספינה ושותת ושוחט ודם שותת על דפני הספינה ויורד לים אע"פ ששחיטה לתוך הים אסורה כמו שיתבאר בפרק שני לא נאמרה אלא כשהקלוח יורד לים:
9 זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו: